תובענה להורות לנתבעות למסור לתובעות מידע בקשר לעסקת ביטוח שנעשתה בינן לבין הנתבעת 1. הצדדים חלוקים במגוון רחב של נושאים, החל בסוג העסקה שנעשתה, אלו זכויות נרכשו מכחה, אם פוליסות ביטוח או קרן פיצויים; אם לתובעות הזכות לפיהם, או שמא לעובדי התובעות; אלו כספים מופקדים אצל הנתבעות; אופן חישוב תגמולים ששולמו מכח הפוליסות הרלוונטיות; ואופן חישוב ערך הפדיון של הפוליסות או הסכום המצוי בקרן הפיצויים כיום.
1. התובעות 2-4 הן אגודות שיתופיות חקלאיות בדרום הארץ בבעלות קיבוצים מאזור שער הנגב, שעוסקות בעיבוד תוצרת חקלאית ובמתן שירותים שונים, וכולן בניהול התובעת 1. הנתבעת 1 (להלן
"שמשון") מוזגה לנתבעת 2 (להלן
"מגדל").
בחודשים יוני 1979 ואוקטובר 1980 נערכו בין התובעות לבין שמשון עסקאות ביטוח, שבמסגרתן בוטחו כ-900 מעובדי התובעות (להלן:-"
עסקאות הביטוח"). עסקאות הביטוח בוצעו באמצעות סוכנות הביטוח "עזר סוכנות לביטוח בע"מ" (להלן:-"
סוכנות עזר"). חלק מפוליסות הביטוח צורפו, וכאמור בהן מדובר בפוליסות לביטוח מנהלים, שכוללות כיסוי למקרה מוות ("ביטוח חיים"), והפרשה חלקית לפיצויי פטורין, בשיעור 2.33% משכרו של העובד, וכרשום בהן: "חצי חיסוי" (להסבר המונח - בהמשך). התובעות טוענות כי למרות הכינוי "עסקאות ביטוח", לא היו בצידן פוליסות ביטוח עבור 900 העובדים, כי אם קרן להשלמת פיצויי פיטורים: התובעות הפקידו כספים עבור חלק מעובדיהן בקרן "מבטחים", שאליה הופרשו 6% ממשכורות העובדים. כיוון שאין די בכך לתשלום מלוא החיוב בפיצויי פטורין בעת הצורך, הופרשה היתרה, 2.33% מן המשכורות, לקרן פיצויים אצל שמשון. כלומר שאין מדובר בפוליסת ביטוח אלא בקרן חסכון, ששמשון אף כינתה "קופת פיצויים".
משך השנים 1979-1982 שילמו התובעות תשלומים או פרמיות ביטוח, ואחר כך פסקו מלשלם. לאחר דין ודברים עם סוכנות עזר, ולאחר שקבלו הבהרה שבקשו,
שלמו התובעות ביום 26.10.82 סכום נוסף של 1,522,098 שקלים ישנים, והפוליסות הפכו מסולקות (פוליסה מסולקת היא פוליסת שהמבוטח חדל לשלם את הפרמיה בעבורה, אך שלם בעבר במשך תקופה מוסכמת, כך שבהפסקת התשלום אין הפוליסה מבוטלת אלא היא מוקפאת, וניתן לפדות את הכספים שנצברו בה, בתנאים מסוימים). מאז ואילך לא הוסיפו התובעות לשלם ע"ח הפוליסות.
2. התובעות טוענות כי כוונתן בעסקת הביטוח הנוספת משנת 1982 היתה להבטיח את תשלום הפיצויים של עובדיהן, ותו לא, ועל כן בקשו משמשון לפתוח קרן פיצויים לתשלום לעובדים. כחלוף שנים אחדות שבהן פעלה שמשון על פי הפוליסה, ושלמה לפי דרישת התובעות פיצויי פיטורים, חדלה שמשון מלשלם. חליפת מכתבים לא הניבה תוצאה, ואז הוגשה תביעת התובעות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (15.6.00). התיק הועבר לבית משפט זה סמוך להקמתו, בחודש אוגוסט 2007.
עיקר טענת התובעות, כי מטרתה של עסקת 1982 היתה לפתוח קרן פיצויים, שאלמלא כן לא היה טעם בתשלום שנועד לסילוק הפוליסות. אם למרות עמדתן תקבענה הזכויות לפי הפוליסות, לדעת התובעות יש לחשב את ערכי הפדיון לפי 90% מן הסכומים ששולמו לנתבעות כפרמיה, שהם "פדיון מיוחד".
התובעות קובלות על כך שהנתבעות מסתירות מהן מידע, כי נדרשו החלטות של בית המשפט לחייב את הנתבעות במסירת מידע רלוונטי, ומבקשות לקבוע שהן המבוטחות לפי הפוליסות ולדחות את טענת הנתבעות בדבר הפרת הזכות לפרטיות של העובדים.
3. הנתבעות טענו לכתחילה שאין לתובעות כל תביעה כלפיהן, ואין הן חייבות לתובעות מאומה. תוך כדי הדיונים נשתנתה העמדה, ובסיכומים שוב אין הנתבעות טוענות להעדר כל זכות של התובעות. הנתבעות סבורות שיש לדחות את התביעה על הסף בשל התישנות או שיהוי וכן בשל העדר עילה הנובע מכך שהעובדים הם בעלי דברן של חברות הבטוח, ולא התובעות. לגופו של ענין טוענות הנתבעות כי המדובר בפוליסה לביטוח מנהלים, שנעשתה לטובת העובדים, והחבות על פיה היא כלפי העובדים. כמו כן נטען כי ערך הפדיון של הפוליסה המסולקת הוא כמפורט בנספח לפוליסה (פדיון רגיל, שהוא בשיעור נמוך מאוד מן הסכומים ששולמו להן ע"ח הפרמיה, לעומת פדיון מיוחד כטענת התובעות, שיביא לתשלום 75%-100% מן הסכומים ששולמו כנ"ל).
אם יציגו התובעות טפסי 161 או ראיה אחרת ששולמו פיצויי הפיטורים לעובדים, בצירוף כתב שיפוי לנתבעות, מוכנות הנתבעות לשחרר את ערכי הפדיון הצבורים במסגרת הפוליסות המנוהלות על ידי הנתבעת 2 שטרם נפדו בכפוף לתנאי הפוליסות.
בעוד שבכתב ההגנה טענו הנתבעות כי אינן חייבות דבר לתובעות, שינו בהמשך את טעמן, והסכימו שעליהן לנהוג כאמור בפוליסות הביטוח. בעוד שבכתב ההגנה הכחישו הנתבעות קיומן של פוליסות (סעיף 5), בסיכומים הודו בקיומן (סעיף 22). בעוד שבכתב ההגנה הכחישו קיום הזכות וטענו שאין הוכחה לה (סעיפים 17 ו-18), בסכומיהן הודו כי מסרו לתובעות רשימת פוליסות תקפות (סעיף 44), בעוד שבכתב ההגנה הוכחש קיומו של הסכם משנת 1982 (סעיף 22), בסיכומים שוב אין מוכחשת הזכות לפי הפוליסות שסולקו (סעיף 66 ואחרים). בסעיפים 29 ו-34 בכתב ההגנה מוכחשת הזכות לכל תשלום שהוא, ואילו בסעיף 74 בסיכומים עומדות הנתבעות על כך שהסכום שישולם הוא לפי ערך פדיון רגיל.
כבר בכך צלחה התביעה שלפני, שהרי לכתחילה טענת הנתבעות היתה בדבר העדר זכות כלשהיא של התובעות, אף נדרשה לא פעם התערבות בית המשפט על מנת שהנתבעות תמסורנה מידע שברשותן לתובעות.
4. בהתחשב בסיכונים ההדדיים ניסו הצדדים להגיע להסדר של פשרה. בשלבים שונים אף בקשו לדחות את הדיונים משום שהם קרובים לכך, אך משנתארך המועד חויבו להביא ראיותיהם, והתביעה נשמעה במלואה.
בתביעת ביטוח מדובר, שמסמך היסוד שלה הוא פוליסת ביטוח שהוצאה למאות עובדים. נוסח הפוליסות, הזהה ככל הנראה, חולש על יחסי הצדדים, ופירושו אינו מסובך. אלא שהתוספת שנעשתה, השינוי שערכו הצדדים בפוליסות, ביטויו בהתכתבות שביניהם, השימוש שעשו במונחים שאינם המונחים שבפוליסות, אף לא המונחים שבחוק - הובילו לכך שהצדדים עצמם, וגם הקורא הפרשן, התקשו להבין את הטענות לאור המסמכים הכתובים, ולהציב את השאלות שבמחלוקת במדויק.
דיון והכרעה
5.
הדין החל: שני הצדדים מדברים בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן:-"
חוק חוזה הביטוח") כדין החל על העסקאות שלפני, למרות שאין מחלוקת כי נעשו לראשונה בשנים 79 ו-80, קודם תחילת החוק (אך יתכן לראות בהשלמת הפרמיות משום עסקה חדשה, ולהחיל את החוק כך - א"ש). קודם לתחולת חוק חוזה הביטוח לא חל על ביטוח חיים חוק ספציפי כי אם הוחל עליו הדין האנגלי או חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1993 (מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ ששון -
דיני ביטוח, מהדורה שניה, הוצאת פרלשטיין - גינוסר, עמ' 61-62). הצדדים לא התיחסו לשאלה הפרשנית העומדת בבסיס החלת החוקים, ועל כן אני מקבלת עמדתם, ומחילה על התובענה שלפני כללי חוק חוזה הביטוח (ראה גם: ירון אליאס,
דיני ביטוח, כרך א', דין ביטוח הוצאה לאור בע"מ, תשס"ט-2009, בעמ' 58).
6.
התיישנות: משהסכימו הנתבעות עצמן כי בביטוח חיים מדובר, וכן הסכימו שחלק מן הפוליסות עומדות בתוקף בעצם היום הזה - לא יכולה להשמע טענה בדבר התישנות התביעה על פי הפוליסות שלא נפדו, שכן מקרה הביטוח טרם קרה (סעיף 41 בחוק חוזה הביטוח קובע כי בביטוח חיים הארוע הוא "...מותו של המבוטח או זולתו... או מקרה אחר בחייהם...").
אשר לפוליסות שנפדו - נראה כי אינן עשויות מקשה אחת: תביעה לפי חלק מהן התיישנה משום הוראת סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח, אשר קובע תקופת התיישנות מיוחדת לתביעת תגמולי ביטוח, בת 3 שנים מיום שארע מקרה הביטוח.
התובעות מבקשות לקבוע כי מרוץ ההתיישנות נפסק בהודאת הנתבעות בזכות, כדוגמת מכתב סוכנות עזר מיום 11.3.96, שבו נכתב
"בתשובה לפנייתך בעקבות הודעתנו על תום תקופת הפוליסה, הננו להודיעך כי הפוליסה הינה פוליסה לפיצויים בלבד בבעלות מפעלי שער הנגב" (נספח 24 לתצהיר עדות ראשית של מר רפי פריאל), ואולם גם מאז ועד הגשת התביעה ביום 31.8.00 חלפה עברה תקופת ההתיישנות לפי חוק חוזה הביטוח.
איש מן הצדדים לא פנה להוראת סעיף 12 בפוליסה, שדן במפורש בהתיישנות בפוליסה זו, ומשכך לא אפנה אליו גם אנוכי. התוצאה היא שהתביעה התיישנה לגבי כל פוליסה שנפדתה עד 1.9.1997.